אי תשלום מזונות

אי תשלום מזונות מהווה עילה קלאסית לגירושין. בעל שאינו משלם מזונות לאשתו, האישה זכאית לדרוש ממנו גט, אולם זאת רק אם אין לאישה דרך אחרת לגרום לבעל לשלם לה מזונות.

למשל, אם בית הדין יכול לכפות על הבעל לצאת לעבוד, והוא עושה כן, לא תוכל האישה להשמיע טענה כי בכל זאת מעדיפה להתגרש. יחד עם זאת, אם חרף חיוב בית הדין כי יצא לעבוד הוא נמנע מלעשות כן אז היא תוכל לתבוע תביעת גירושין.

אם הבעל אינו מקיים את חובת המזונות שלו כלפי אשתו ו/או כלפי ילדיו, זאת בניגוד לפס"ד הקובע את חובת המזונות, עומדת בפני האישה שתי אפשרויות:

1. פנייה להוצאה לפועל לאכיפת הסכם הגירושין ו/או פס"ד וגביית המזונות דרך הוצאה לפועל;

2. הגשת תביעה מזונות לביטוח לאומי.

אי תשלום מזונות – פנייה להוצאה לפועל

כאשר נחתם הסכם גירושין בין בני הזוג המסדיר את סוגיית המזונות, ו/או כאשר ניתן פסק דין המחייב את הגבר במזונות אישה ו/או במזונות ילדים, והבעל מסרב למלא את חובתו הנ"ל, האישה רשאית לגשת ללשכת ההוצאה לפועל הקרובה לביתה.

שם תוכל האישה להגיש את הסכם הגירושין או את פסק הדין שניתן לה, שבמסגרתם קבועה חובת המזונות של הבעל, על מנת שההוצאה לפועל תפעל באמצעות האמצעים השונים העומדים לרשותה לצורך אכיפת פסק הדין ו/או הסכם הגירושין, קרי על מנת לאכוף על הבעל לקיים את חובת המזונות דרך הוצאה לפועל.

בין היתר רשאית לשכת ההוצאה לפועל להטיל צווי עיקול, צווי עיכוב יציאה מן הארץ, צווי הגבלה הנוגעים לרישיון נהיגה וכיו"ב.

הואיל והמזונות ניתנים לגבייה דרך ההוצאה לפועל, מומלץ במסגרת הסכם הגירושין לקבוע כי דין שאר התחייבויות האב ביחס לילדים כדין מזונות לצורך הגבייה באמצעות ההוצאה לפועל, זאת על מנת להבטיח קיום מלוא ההתחייבויות של האב.

כמו כן, חשוב לפעול לגביית המזונות שנפסקו בהקדם ולא לישון על הזכויות, שכן ניתן לגבות מזונות באופן רטרואקטיבי עד שנתיים אחורה, אחרת יהיה צריך לתת טעם מיוחד מדוע לא פעל הזוכה לגביית המזונות במועד.

על מנת שלא לפספס את אפשרויות הגבייה והאכיפה שמעמידה המדינה לרשות זוכיה, מומלץ לפנות לעו"ד הבקיא בתחום דיני משפחה.

הגשת תביעה מזונות לביטוח לאומי

חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 פותח אפיק נוסף לקבלת מזונות ילדים ואישה. החוק מאפשר לאישה ו/או לילדים להגיש בקשה למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום חודשי, זאת על יסוד פסק הדין, הכול בהתאם לשיעורים ולתנאים הקבועים בחוק.

המוסד לביטוח לאומי יגבה את הסכומים בהם החייב הבעל/האב על פי פסק הדין, כאשר אם יגבה יותר מהסכומים אותם העביר לאישה או לילדים, יועבר ההפרש לאחרונים. יהיו מצבים בהם יחליט המוסד לביטוח לאומי שלא לגבות מהבעל חזרה את הסכומים לאור מצבו הכלכלי.

מזונות בפשיטת רגל

כאמור לעיל במצב רגיל, כאשר ניתן פס"ד או הסכם גירושין שלא מכובד על ידי החייב, זכאי הזוכה לפנות להוצאה לפועל על מנת שתפעל לגביית חוב המזונות מהחייב.

כאשר מדובר בחייב שהוכרז פושט רגל, קובע סעיף 128 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980 כי כאשר יש בידי הזוכה פס"ד המחייב את החייב במזונות, ושהנו בתוקף גם לאחר שניתן צו הכינוס, עליו לעתור לבית המשפט של חדלות פירעון ולבקש ממנו כי יקצוב לו מזונות בהתאם לסעיף 128 הנ"ל.

במידה ואין בידי מי שזכאי למזונות פס"ד בתוקף או בכלל, שומה עליו לפנות תחילה לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שייתן פס"ד בעניין הזכאות למזונות, זאת לאחר שניתנה הסכמת בית המשפט של חדלות פירעון לניהול ההליך בפני בית המשפט לענייני משפחה.

במידה והחייב לא יעמוד בפס"ד של בית המשפט של חדלות פירעון ביחס לחובת המזונות, ניתן יהיה לנקוט נגדו הליכים בהוצאה לפועל, על מנת לגבות את הסכום שנפסק על ידי בית משפט של חדלות פירעון (אך לא את הסכום שנפסק במסגרת פסק הדין המקורי למזונות).

מזונות מעוכבת

זכות האישה למזונות קיימת במשך חיי הנישואים של בני הזוג ועד להחלטת בית הדין המורה על הגירושין של בני הזוג. יחד עם זאת, כאשר הבעל הנו סרבן גט, היינו כאשר חרף החלטת בית הדין מסרב הבעל לתת את הגט לאשתו ולקיים את טקס הגירושין, רשאי בית הדין לפסוק לאישה מזונות עד אשר ייתן הבעל את הגט, זאת חרף העובדה שזכותה פקעה עם ההחלטה בדבר הגירושין.

מזונות אלה הם בעצם מזונות עונשיים שפוסק בית הדין לטובת האישה שמטרתם לשמש אמצעי לחץ על הבעל לתת את הגט.

בעבר, הסנקציה היחידה שעמדה בפני בית הדין הרבני לאכוף על הבעל קיום החלטתו ומתן גט לאישה, הייתה זו הקבועה בסעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953, לפיה רשאי בית הדין הרבני להטיל מאסר בפועל על סרבן גט.

אולם, לאור החשש של בית הדין מגט מעושה (קרי גט שלא ניתן מרצון חופשי ולפיכך אינו תקף), נמנע בית הדין מהשימוש בסנקציה הנ"ל. עם חקיקת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה- 1995 הורחבו הסנקציות אותן רשאי בית הדין להטיל על סרבן גט, ובכלל זה צו עיכוב יציאה מן הארץ, צו המגביל עיסוק במקצוע, שלילת רישיון נהיגה וכיו"ב.

ואכן, מאז שהוחק החוק, בית הדין הרבני עושה שימוש בסנקציות אלה על מנת לאכוף על הבעל סרבן הגט את החלטתם.