חלוקת רכוש

המאבקים ההדדיים בין בני זוג בתהליך גירושין, נסובים במקרים רבים סביב חלוקת הרכוש המשותף שנצבר במהלך תקופת הנישואין. כיצד מחלקים את הרכוש ומי מקבל מה? וגם: איך נמנעים מעימותים מיותרים.

אחד הנושאים מעוררי המחלוקת בתהליך גירושים הינו בחלוקת הרכוש המשותף שצברו בני הזוג במהלך תקופת הנישואין. נושא זה טומן בחובו כעסים והתנצחויות, מאחר שכל צד ינסה לנכס לעצמו חלק משמעותי יותר בעוגת הנכסים, ולהביא להפרדה מוחלטת בין הצדדים.

ישנן שתי מערכות דינים החולשות על יחסי הממון בין בני הזוג, עליהם נפרט להלן:

1. חוק יחסי ממון - החולש על זוגות נשואים שנישאו לאחר 1.1.1974;

2. חזקת השיתוף (המכונה גם הלכת השיתוף) – החלה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974 וכן על ידועים בציבור.

בני הזוג רשאים להחליט על חלוקת הרכוש במסגרת הסכם הגירושין שייערך על ידם, ובהיעדר הסכמות באמצעות הגשת תביעה לחלוקת רכוש לבית הדין הרבני ו/או לבית המשפט לענייני משפחה.

את התביעה לחלוקת רכוש ניתן לכרוך לתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין הרבני, או להגישה בנפרד לבית המשפט לענייני משפחה. ככל שתביעת הגירושין אליה נכרכה התביעת לחלוקת רכוש הוגשה לפני שהוגשה התביעה לחלוקת הרכוש לבית המשפט לענייני משפחה, תהיה הסמכות נתונה לבית הדין הרבני (ובלבד שהוכח כי תביעת הגירושין כנה, וכי הכריכה נעשה כדין והיא כנה).

כפי שצויין בעניין מירוץ הסמכויות בתביעת גירושין, לאור הגישות השונות של הערכאות המוסמכות לדון בתביעה לחלוקת רכוש (בית הדין הרבני ובית המשפט לעניני משפחה), יש חשיבות רבה לשאלה לאיזו ערכאה מוגשת התביעה.

חשיבות למועד הנישואין בתביעת חלוקת רכוש

כך למשל, חוק יחסי ממון קובע כי בית הדין הרבני ידון בתביעה לחלוקת רכוש בהתאם לחוק יחסי ממון, אלא אם הצדדים הסכימו אחרת. נכון להיום, בבית הדין הרבני, מבקשים הדיינים לפתור את מלוא המחלוקות של בני הזוג ביחד (מזונות, גירושיו, רכוש וכיו"ב), ונמנעים הם מלפסוק בהתאם לחוק יחסי ממון ביחס לזוגות עליהם חל החוק (זוגות שנישאו לאחר 1.1.1974). במידה ולא עמדו בני הזוג  על פסיקה בהתאם לחוק, יראו בהם כאילו ויתרו על כך ובית הדין הרבני יהיה רשאי להכריע בעניין לפי שיקול דעתו.

לעומת זאת, כאשר מדובר בזוגות שחלה עליהם חזקת השיתוף, הואיל ומדובר בהלכה פסיקתית, בית הדין הרבני אינו חייב לפסוק על פיה, ואכן בית הדין הרבני בוחר שלא לפסוק בהתאם לחזקת השיתוף. אילו היה מגיע המקרה לבית המשפט לענייני משפחה, בהכרח העניין היה מוכרע בהתאם לחזקת השיתוף.

לאור החשיבות המכרעת שיש לערכאה שתדון בעניין ביחס להכרעה שתינתן בסופו של יום, ולאור מורכבות העניין, מומלץ לפנות לעו"ד הבקיא בדיני המשפחה.

חלוקת רכוש על פי חוק יחסי ממון

החוק המסדיר את חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים המבקשים להתגרש, הוא חוק יחסי ממון, התשל"ג- 1973. חוק זה נכנס לתוקף בשנת 1974 והוא חל רק על זוגות שנישאו החל מיום 1.1.1974.

חוק יחסי ממון קובע כיצד יתבצע איזון המשאבים בין בני הזוג. סעיף 5 לחוק קובע כי עם הגירושין או עם פקיעת הנישואים בעקבות פטירת אחד מבני הזוג, יתחלקו נכסי בני הזוג בחלקים שווים בין השניים, ללא כל קשר לשאלה על שם מי רשום הרכוש, ומבלי שיידרש בן הזוג להוכיח כי היה מאמץ משותף ו/או אורח חיים תקין כפי שנדרש בחזקת השיתוף. כל שנדרש על מנת להכנס בשערי החוק הוא להראות שבני הזוג היו נשואים.

בין השאר קובע החוק כי נכסי בני הזוג כוללים גם את הנכסים הללו: זכויות פנסיוניות עתידיות, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים, חסכונות, חברה של אחד מבני הזוג והמוניטין שלה.

יחד עם זאת, ישנם נכסים שמוחרגים מהסדר האיזון והם:

1. הנכסים שהיו לבני הזוג ערב נישואיהם, כלומר נכסים שהביאו עמם לנישואים; בהקשר זה ישנו חריג של דירת מגורים שהובאה לנישואים על ידי אחד מבני הזוג, שבה חיו בני הזוג ובה ניהלו משק בית משותף לאורך שנים רבות. במקרה כגון דא מופעלים שיקולי הגינות ושיקולים חוזיים וייתכן וייקבע כי הדירה שייכת במשותף לשני בני הזוג.

2. נכסים שקיבלו בירושה ו/או במתנה בתקופת הנישואים;

3. גמלת ביטוח לאומי או גמלה או פיצוי שנפסקו לבן הזוג על פי חוק בגין נזקי גוף או מוות;

4. נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב כי שווים לא יאוזן ביניהם.

יצוין כי כאשר ברור באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהייתה כוונת שיתוף בנכסים שמוחגרים על פי החוק ממצבת הנכסים המשותפים, יראו גם בנכסים אלה כמשותפים לבני הזוג.

לאור העובדה כי לצד חוק יחסי ממון פועלים דיני החוזים הכלליים ושיקולי ההגינות והצדק, והואיל והנכסים המוחרגים על ידי החוק ייתכן ויוכרו על ידי בית המשפט כשייכים לשני בני הזוג (בין אם משיקולי הגינות ובין אם מכוח דוקטרינות חוזיות), נראה כי חוק יחסי ממון אינו מעניק הגנה אמיתית על נכסי בני הזוג ומומלץ לפנות לעו"ד הבקיא בתחום דיני המשפחה, על מנת לבחון אפשרות של עריכת הסכם ממון שיגן על נכסי בני הזוג, במקרה של גירושין.

עקרונות הסדר האיזון לפי חוק יחסי ממון

1. הסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון הנו הסדר דיספוזיטיבי - כלומר הסדר שניתן להתנות עליו באמצעות עריכת הסכם ממון. אם נחתם הסכם ממון בין בני הזוג, גובר הוא על הסדר האיזון הקבוע בחוק !

2. הסדר האיזון חל רק עם הגירושין ו/או פקיעת הנישואים בעקבות פטירת אחד מבני הזוג, ואין הוא חל בתקופת הנישואים. ישנן דעות שונות ביחס לתחולת הסדר האיזון הקבוע בחוק לפיהן הסדר האיזון יחול עם קבלת פס"ד של גירושין, עוד בטרם הושלם הליך הגירושין, יש הטוענים כי הוא חל ממועד הפירוד המהותי, ויש הטוענים כי הוא אינו יכול לחול קודם לפקיעת הנישואין, אך הוא כן חל במקביל לחזקת השיתוף. לאור מורכבות העניין מומלץ לפנות לעו"ד משפחה על מנת לברר זכויותיך.

בכל מקרה, לפי לשון החוק, המועד להגשת התביעה הוא מועד פקיעת הנישואים. חוק יחסי ממון קובע כי זכויות בני הזוג בנכסים בהתאם להסדר האיזון נוצרות עם פקיעת הנישואים (גירושין או פטירת בן הזוג) ולפיכך, לא ניתן להגיש תביעה לחלוקת רכוש במהלך חיי הנישואים.

מה שכן אפשר לעשות על מנת להבטיח את זכויות בן הזוג בנכסים, זה להגיש תביעה לשמירת זכויות ברכוש מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון, המקנה לבית המשפט ו/או לבית הדין הרבני סמכות לנקוט צעדים שישמרו על הזכויות ובכלל זה להורות על הפקדת ערובה; להורות על רישום הערת אזהרה; לחייב בקבלת הסכמת בן הזוג השני בפעולות מסוימות וכיו"ב.

3. הסדר האיזון הנו הסדר אובליגטורי המטיל חיוב על בן הזוג בעל הנכסים המרובים לשלם לבן הזוג השני את מחצית ההפרש בין השניים (זאת בניגוד להלכת השיתוף שיוצרת זכות מעין קניינית), לאחר שנוכו החובות המגיעים מן הנכס;

4. הסדר האיזון חל רק על נכסים בני איזון, ומחריג את הנכסים הקבועים בסעיף 5(א) לחוק המפוטרים לעיל;

5. הסדר האיזון אינו חייב להתבצע בדרך של תשלומים כספים, אלא גם בדרך של חלוקת הנכסים בעין.

6. מוענק לבית המשפט ו/או לבית הדין שקול דעת לסטות מהסדר האיזון הקבוע בחוק, בנסיבות מיוחדות, לבקשת אחד מבני הזוג. בין היתר יילקחו בחשבון שיקולים אלה: מצבו הכלכלי של בן הזוג; האם יש באיזון כדי לשלול מבן הזוג את מקור הפרנסה שלו; האם יש באיזון כדי לפגוע בצבירת הזכויות הסוציאליות; וכיו"ב.

חובות שנצברו במהלך הנישואים

כשם שנכסי בני הזוג שנצברו במהלך חיי הנישואים שייכים לשני בני הזוג באופן שווה, כך גם חובות בני הזוג שנוצרו במהלך הנישואים, זאת למעט חובות שברור שלא ניתן לייחסם כחובות של התא המשפחתי למשל חובות שנוצרו בעקבות בגידת הבעל באישה (ר' סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון).

הברחת נכסים על ידי בני הזוג

סעיף 7 לחוק יחסי ממון קובע כי כאשר מבקש בן הזוג להבריח נכסים, על ידי הוצאת הנכסים מרשותו, ו/או התחייבות לעשות כן, בכוונה לסכל את זכותו של בן הזוג השני לאיזון משאבים הוגן לפי סעיף 5 לחוק, יראו בכנסים אלה כאילו נותרו ברשות בן הזוג. חרף האמור, מתנות ותרומות שנתן בן הזוג שלא מתוך כוונה להבריח את הנכסים יותרו ולא ייראו אותם כשייכים לבן הזוג.

זאת ועוד, סעיף 11 לחוק יחסי ממון מעניק לבית המשפט ו/או לבית הדין כלים למניעת הברחת הנכסים ממועד הפירוד ועד לחלוקת הרכוש, עוד בטרם הוגשה התביעה לחלוקת הרכוש.

הסעיף קובע כי מקום בו מנסה מי מבני הזוג לנקוט פעולות שיש בהן כדי לסכל זכות ו/או זכות עתידה של בן הזוג על פי הסכם ממון ו/או על פי הסדר איזון משאבים, קרי כאשר מבקש בן הזוג להבריח נכסים, או כאשר קיים חשש כי יעשה כן, רשאי בית המשפט ו/או בית הדין, לבקשת בן הזוג, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות, ובכלל זה לצוות על מתן ערובה, לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכם בן הזוג, לצוות על רישום הערת אזהרה וכיו"ב.

יחסו של חוק יחסי ממון להתחייבויות הבעל על פי כתובתה – סעיף 17 לחוק קובע כי אין בחוק כדי לגרוע מהתחייבויות הבעל לאשתו בהתאם לכתובתה.

חלוקת רכוש לפי חזקת השיתוף

עד לכניסת חוק יחסי הממון בשנת 1974, חלה על היחסים הממוניים של  בני הזוג חזקת השיתוף. חזקה זו הנה חזקה מכללא שנקראת לתוך מערכת היחסים העובדתית של בנh הזוג, וקובעת כי בני הזוג התכוונו כי כל ההכנסות המשותפות של בני הזוג יהיו שייכות לשניים בחלקים שווים, ללא כל קשר לשאלה כמה הכניס כל אחד מבני הזוג.

הזכות של בני הזוג לחלקים שווים בנכסים מכוח חזקת השיתוף אינה נשללת בעקבות התנהגות לא מוסרית של מי מבני הזוג. לפיכך, גם אם אחד מבני הזוג בגד בבן הזוג השני והוביל לסיום מערכת היחסים, עדיין יהיה הוא בעל זכות מעין קניינית בנכסי בני הזוג.

חזקת השיתוף חלה על זוגות שנישאו לפני 1.1.1974 וכן על ידועים בציבור, והיא יוצרת זכות מעין קניינית בנכסי בני הזוג. החזקה קיימת לאורך כל חיי הנישואים ולא נוצרת רק עם פקיעת הנישואים (כמו בהסדר האיזון לפי חוק יחסי ממון) ולפיכך בן הזוג יכול להגיש תביעה לחלוקת רכוש בהתאם לחזקת השיתוף בכל שלב במהלך חיי הנישואים ואין הוא נדרש לחכות עד לפקיעתם.

על הטוען לחזקת השיתוף להוכיח שני תנאים עובדתיים מצטברים:

1. התקיים מאמץ משותף של בני הזוג אך אין צורך במאמץ שווה. די להראות שכל אחד מילא את תפקידיו בתא המשפחתי. היום כמעט ובודקים רק האם היה מאמץ משותף של בני הזוג.

2. בני הזוג ניהלו אורח חיים תקין והרמוני – היום דרישה זו הוחלשה מאוד עד שכמעט ואינה קיימת, ודי להראות כי בני זוג חיו תחת קורת גג אחת, אף אם יש להם חדרים נפרדים.

ברגע שהוכחו שני תנאים עובדתיים אלה, עובר הנטל לסתור את כוונת השיתוף לבן הזוג השני. בכל מקרה נטל הסתירה כבד מאוד ויקשה על הצד השני להוכיח כי לא התקיימת כוונת שיתוף…

חזקת השיתוף חלה על כל סוגי הנסים שנצברו במהלך הנישואים, ואף הנכסים החיצוניים שהוחרגו בסעיף 5 לחוק יחסי ממון נמצאים בסכנת שיתוף, כאשר כל מקרה ייבחן ויוכרע לגופו.

יוצא אפוא, כי חזקת השיתוף תופסת מראש נכסים רבים יותר מאלה שנתפסים על ידי חוק יחסי ממון. לפיכך, מבחינת האישה (שבמרבית המקרים מכניסה פחות מהגבר) עדיף לחסות תחת חזקת השיתוף ולא תחת חוק יחסי ממון. נקודת למחשבה בטרם מחליטים כיצד למסד את הקשר .

חזקת השיתוף וחובות בני הזוג

כשם שחזקת השיתוף חלה על כל נכסיהם של בני הזוג, כך היא גם חלה על החובות של בני הזוג.

יחד עם זאת, חזקת השיתוף יוצרת זכות מעין קניינית בין בני הזוג, אך לא כלפי צדדים שלישיים. לפיכך, צד שלישי אינו יכול להסתמך על חזקת השיתוף ולפיכך בטרם ייתן בנק הלווואה על דירה משותפת של בני הזוג לאחד מבני הזוג, חלה עליו חובת זהירות מוגברת לבדוק האם לבן הזוג השני ישנן זכויות בדירה.